<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך יהודה בן שמוע</h1>
<h2>דף טו:</h2>
גרסינן בפ"ק דמסכת שבת כלי זכוכית שנקבו והטיף לתוכן אבר רשב"ג אומר יהודה בן שמוע מטמא משום רבי מאיר. ומייתינן לה נמי בפ"ק דראש השנה [י"ט ע"א] דאמרינן דיהודה בתר חורבן הבית, שיבנה במהרה בימינו, טובא הוה. וטעמא משום דקסבר [הכל] הולך אחר המעמיד. ובסוף מסכת כלים בתוספתא [ב"ב פ"ז ה"ד] גרסינן כוס של אבן שניקב והטיף לתוכו אבר רבי יוסי אמר משום רבי יוחנן בן נורי טמא משום כלי זכוכית רשב"ג אומר יהודה בן שמוע משמיה דרבי מאיר [משום כלי מתכות]. ונראה כי הברייתא נכתבה בטעות, (והכא) [דהכא] משמע דרבנן פליגי עליה דרבי מאיר דאין הולכין אחר המעמיד. ותימה אי סבירא להו לרבנן דזכוכית לית להו טהרה במקוה דהכי משמע [בהלכה דשמונה] עשר דבר יוסף בן יועזר איש צרידה ויוסף בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על כלי זכוכית. ואמרינן מאי טעמא, אמר רשב"ל הואיל ותחילת ברייתן מן החול שוינהו רבנן ככלי חרס. ופרכינן אלא מעתה לא תהא להן טהרה במקוה. [אלמא תנן במקואות] פרק אלו חוצצין באדם [פ"ט מ"ה] ואלו חוצצין בכלים הזפת והמור גרסינן בראשונה, ובגמרא דידן והחמר בכלי זכוכית שניה. הכא במאי עסקינן כגון שניקבו והטיף לתוכן אבר, ורבי מאיר היא דאמר הכל הולך אחר המעמיד והמתכת עיקר. אבל חכמים משמע [דסברי] דאין צריך טבילה. ובשלהי מסכת עבודה זרה [ע"ה ע"ב] אמר רב אשי הני כלי זכוכית הואיל ונשברו יש להן תקנה ככלי מתכות דמו, וצריכין טבילה כשלקוחין מן הגוי. מיהו התם לאו משום טומאה וטהרה הוא, אלא גזירת הכתוב [היא] בכלי סעודה דצריכין טבילה. ונראה לי לפי מאי דמסקינן דכלי זכוכית אין לו טהרה במקוה [לאותן] שאוכלין [חולין] בטהרה שאסור ליקח כלי זכוכית מגוי דגזרו עליהם שיהיו כזבין לכל דבריהן, משום שכלי חרס שלהן אין לו טהרה, כן כלי זכוכית שלהן. וכן של עמי הארץ דמשמע בחומר בקודש דכלי לא שיילינן מינייהו, וכן כלי זכוכית נראה לי. גרסינן בתוספתא דכלים פרק רשב"ג [ב"מ פ"א ה"ב], קיתון שעשאו מן הטמא ושוליו מן הטהור טהור, עשאה מן [הטהור משוליו] מן הטמאה טמא, הכל הולך אחר המקבל. כירה שעשאה מן החילמא. פירוש חילמא הוא ביצי היוצר שעשה מהן כלי חרס, ושוליה מן הגללים טהורה. עשאה מן הגללים ושוליה מן החלמא הכל הולך אחר השולים דברי רבי נתן רבי אומר עד שיהו שולים מקבלים. וגרסינן בתוספתא דמסכת כלים [ב"מ פ"ג ה"ח] ומייתינן לה בפרק במה אשה [שבת נ"ט ע"ב] טבעת של מתכת וחותמה של אלמוג טמאה, היא של אלמוג וחותמה של מתכת טהורה, רבי נחמיה מטמא שהיה רבי נחמיה אומר הכל הולך אחר המעמיד, בטבעת הלך אחר חותמה וכו'. (ומיעוט שינוי) [ובשינוי מועט] נישנית בתוספתא והיא היא. הרי בשלשה ענינים נחלקו. הא דרבי יהודה בן שמוע דוקא כשכל הכלי ממין אחד וניקב, סבירא ליה דאם סתמו (כאן) [כיון] דמעמיד [חשיב] כאילו [היה] מאותו מין. ורבנן סברי, אפילו רבי נחמיה, בשביל [נקב] אחד אין לחשוב כל הכלי אחר הסתימה, שהרי אם רוצה סותמו בכל דבר. וגרסינן בשלהי מסכת כלים [פ"ל מ"ג] כוס שנפגם רובו טהור, ניקב ועשאו בין בבעץ בין בגפת טהור, דלא כרבי יהודה בן שמוע דאותה עשייה כמאן דליתא, אפילו בעץ דהיינו מתכת כמו אבר. אבל אם השוליים ממין טהור והוא מקבל, כיון שאי אפשר [לכלי] בלא שוליים, אע"פ שדפנות אותו כלי ממין (אחד) [אחר], דברי הכל שוליים עיקר. שזה ודאי מעמיד כל הכלי, והוא ככל הכלי מאותו מין של שוליים.
ובפשוטי כלים פליגי רבי נחמיה ורבנן, רבי נחמיה סבר עיקר הטבעת היא חותמה והלך אחר חותמה אע"פ שמעמיד את החותם מין אחר. וכן העול עיקר כפיית השור הן הסמלונים. ואע"פ שהעול מעמיד הסמלונים, כיון שהסמלונים עיקר (ותשמיש) [התשמיש], אחר מין הסמלונים נלך. וכן סולם העשוי לעלות ולירד בו, העיקר הן השליבות ולא המעמיד. וכן קולב העשוי לתלות במסמרותיו כלי חנות, הוא עיקר מין המעמיד. וכן עושה מאזנים, שאי אפשר לשקול בהן בלא שלשלאות, השלשלאות הן עיקר הכלי. וחכמים אומרים כשם ששולי כלי קיבול הן עיקר מפני שהן מעמידין את הדפנות, המחזיקים משקין ומרק שנותן בהן, ואי אפשר להשתמש בשוליים אם אין דפנות, (ש)הדפנות הן עיקר שימושן. אף מעמיד חותם של טבעת ושל עול ושל קולב וסולם ועושה מאזנים, העיקר הוא המעמיד דכלי, אחר שאי אפשר לזה בלא זה. כגון החותם בלא היקף הטבעת, והסמלונים בלא עול, וכן כולם (דמשעת) [שמאחר שהוא] צריך לשניהם אין מעמיד זה כאותו מעמיד דנקב (בעלמא) [דעלמא]. מיהו רבי מאיר י"ל דאית ליה דרבי נחמיה, דעד כאן לא קאמר רבי [מאיר] הכא דכלי זכוכית שניקב אלא מפני שכשניקב טהור, דבהכי עסקינן שניקב בכדי טהרה, הילכך כשהטיף לתוכו [אבר] לסותמו הרי הוא עכשיו כלי. ומי עשאו כלי וגרם לו כל טומאה, על כרחך אותה סתימה, הילכך הכל הולך אחר אותו מין. אבל בטבעת ועול וכן כולם שאי אפשר שלא יבוא החותם באחרונה לקובעו באותו היקף העשוי לו, וכן הסמלונים [באחרונה] נקבעין בעול, וכן השליבות מחברות המעמידין, ובאים בארץ לבסוף. וכן העמוד של קולב נעשה תחילה ואחר כך המסמרות נטועין בהן, וכן העושה [מאזנים] השלשלאות באות באחרונה. נמצא הן הן גמר מלאכה ותיקון הכלי. הילכך י"ל דרבי מאיר בההיא כרבי נחמיה סבירא ליה. ואם תמצי לומר דכל מקום הולך אחר המעמיד כל שכן דכרבנן סבירא ליה אבל רבנן לא סבירא להו כותיה. ואע"ג דחשבינן לנקב המעמיד את מה שבתוכו כשסתום כגוף הכלי. כדגרסינן בפרק חבית שנשברה [שבת קמ"ו ע"א] ת"ר אין נוקבין נקב חדש לכתחילה. ושוין שנוקבין נקב ישן לכתחילה. ואמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא במקום העשוי לשמור אבל במקום העשוי לחזק אסור. ומפרש רבה למטה מן היין נמי זהו לשמור. והיכי דמי לחזק כגון שניקבה למטה מן השמרים. ואמר ליה אביי תניא דמסייעא לך, בית שפרץ פצימין וסתמו הויא סתימה לכל מילי כאילו לא היה כאן פתח. אבל לא פריץ פצימין הוי כאילו פתוח. הכא נמי גבי נקב, כל נקב שהיה למעלה מן השמרים (אם) [מותר] לנקוב באותה סתימה, כיון דאין כובד היין עליו פעמים שמטה החבית על צדה. אבל כשהנקב מלמטה אותו נקב שנסתם מפני קבע נסתם. ואע"פ שאותה סתימה כשבא לפותחה כגוף כלי היא, תהא כגוף הכלי, מכל מקום אין מטילין כל הכלי אחר מין של אותה סתימה.
חמץ שבסידקי העריבה [פסחים מ"ה ע"א] וכן ההיא כלפי שלהי פרק רבי ישמעאל דמסכת עבודה זרה [ס' ע"א], חבית שניקבה בין מפיה בין משוליה בין מצידיה, ונגע טבול יום אפילו במקצתה טמאה, רבי יהודה אומר מפיה ומשוליה טמאה, מצידה טהורה מכאן ומכאן [אמר רב פפא גוי אדנא וישראל אכיבא אסיר מ"ט כי קאתי מכח גוי קאתי וכו']. בהעור והרוטב [חולין קי"ט ע"ב] על כל זרע זרוע אשר יזרע עד בשדרה ומשום שומר. בשלמא עיליתא צריכין לתתייתא תתייתא מי צריכין לעלייתא, בחד דרא. במאני דקוניא [ע"ז ע"ה ע"ב] פליגי רב אחא ורבינא לענין לקוחין מן הגוי אם צריכין טבילה, חד אמר כתחילתו שהוא חרס ואין צריך טבילה וחד אמר כסופו דהוא מתכת והוא עיקר וצריך. והילכתא כסופו, דהיינו לחומרא. ואינו יודע אם מפני כיון שכולו מחופה בקוניא, מעמיד כזה חשוב (בדברי) [לדברי] הכל.
